המערכת המשפטית בישראל מעניקה משקל רב לאוטונומיית הרצון הפרטי, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמצעות עריכת הסכם ממון. כלי זה נועד לאפשר לבני זוג להגדיר בעצמם את כללי חלוקת הרכוש שלהם, ובכך לנטרל את ברירת המחדל של חוק יחסי ממון. עם זאת, לא פעם נוצר פער בין ההסכמות הכתובות לבין ההתנהלות בפועל, מה שמוביל למאבק משפטי חריף בין ה”פורמליזם” לבין “צדק מהותי”.
עליונותו של המסמך הכתוב
יצירתו של הסכם ממון נועדה בראש ובראשונה לייצר ודאות ולמנוע את הצורך בראיות חיצוניות לגבי כוונות הצדדים. מאחר שחוק יחסי ממון קובע כי תוקפו של הסכם ממון מותנה באישור ערכאה שיפוטית, ההנחה היא שהצדדים שקלו היטב את צעדיהם. בית המשפט רואה במסמך זה “חסינות” מפני תביעות עתידיות, שכן הוא נחתם מתוך הבנה שזהו המנגנון שישלוט בעת פרידה.
כרסום השריון: כוונת שיתוף ספציפית
במרכז המאבק ניצבת השאלה: עד כמה ניתן למתוח את יעילותו של הסכם ממון כאשר המציאות סותרת אותו? דוקטרינת “כוונת השיתוף הספציפית” מאפשרת לבתי המשפט לקבוע כי למרות קיומו של נכס מוחרג, נוצר שיתוף בנכס זה מכוח התנהגות. השאלה המכרעת היא האם כוונת שיתוף ספציפית גוברת על הסכם ממון שאושר כחוק. הפסיקה קובעת כי מדובר במשימה קשה במיוחד: השריון שמספק הסכם ממון הוא עבה, וכדי לפרוץ אותו לא די בחיים משותפים ארוכים, אלא נדרש “דבר מה נוסף” – הבטחה מפורשת או השקעה כספית משמעותית של בן הזוג הלא -רשום בנכס של הצד השני.
זניחת הסכם והתנהגות הצדדים
במקרים קיצוניים, בית המשפט עשוי לקבוע כי חלה חריגה מהוראות הסכם ממון עד כדי זניחתו המוחלטת. אם בני הזוג נהגו במשך עשורים בשיתוף כלכלי מלא, בניגוד מוחלט להפרדה שנקבעה בכתב, הנטל להפרכת הסכם ממון נותר כבד, אך הוא אפשרי. במאבק כוחות זה, בתי המשפט מנסים לאזן בין החשיבות של הסכם ממון כיציב וצפוי, לבין החובה למנוע עוול במקרים שבהם ההסכם הפך ל”אות מתה” במציאות היומיומית.
סיכום
לסיכום, כוחו של הסכם ממון נותר על כנו ככלי העליון להגנה על רכוש, אך הוא אינו חסין באופן מוחלט מפני התנהגות סותרת של הצדדים. כדי להבטיח שההסכם יעמוד במבחן המציאות, על בני הזוג לא רק לחתום עליו, אלא גם לפעול בהתאם לעקרונות ההפרדה הרכושית שקבעו לעצמם.
