דמי חופשה ופדיון חופשה – מה הזכויות שלך?

כל עובד במדינת ישראל זכאי לימי חופשה לפי הותק במקום עבודתו. תכלית חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 הוא לאפשר לעובד מנוחה, ו"הטענת מצברים" ע"מ שיוכל לתפקד.

חוק חופשה שנתית מקנה לעובד זכות קוגנטית, זכות שאין להתנות עליה, לקבל חופשה שנתית מחד, ומאידך מטיל על המעביד חובה לתת חופשה לעובד, ואף לדאוג שייצא לחופה רצופה בת 7 ימים לפחות. חוק חופשה שנתית הינו חוק סוציאלי שמטרתו היא לאפשר לעובד לצאת לחופשה על מנת לתת לגופו ונפשו מנוחה, ובכך לצבור כוחות להמשך עבודתו. מחד, העובד מקבל חופשה ומאידך אינו נפגע בכיסו, שכן החוק קובע כי בימי החופש העובד יקבל דמי חופשה כשכר.

לאור תכליתו של חוק חופשה שנתית, אין הוא מתיר לעובד צבירה של ימי חופשה, זאת כדי "לכפות" על העובד לצאת לחופשה, אולם העובד רשאי, בהסכמת המעביד, לנצל 7 ימי חופשה ואת היתרה לצבור כיתרת חופשה שתינתן בשנתיים הבאות. יחד עם זאת, החוק קובע כי אם לא ניצל העובד 7 ימי חופשה בשנה, הוא איננו רשאי לצבור את ימי החופשה הבלתי מנוצלים אך לא יותר מצבירה בגין שנתיים. אולם, ההחלטה לצבור חופשה ולא לקחת אותה חייבת להיות החלטה מפורשת ומדעת. אם לא יוכח סירוב של עובד לצאת לחופשה שהוצעה לו, אין לראות באי יציאה לחופשה צבירה בלתי חוקית או ויתור עליה, בפסקי הדין בר אדון ואח' נ' ג'רד ו- הודיה מושב עובדים בע"מ נ' רפאל שרעבי נקבע:

"סבורים אנו שצבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופש הניתנת לו, מעבר לזמן המותר על פי החוק. אין רצוננו לומר שיש להביא בחשבון ידיעה או אי ידיעה של הזכות, הניתנת על פי החוק, אלא שאין לייחס לעובד רצון לצבירה על ידי שתיקה ואי עמידה על זכותו לצאת לחופשה

כיוון שהחובה ליתן את החופשה וקביעת מועדה הם על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד ייתן לו את החופשה המגיעה לו על פי החוק, אך אין כפיה מתיישבת עם יחסי עבודה תקינים, ומכל מקום בוודאי ובוודאי שאין להעניש את העובד על שלא נקט באמצעי כפיה. מאידך, אם ניתנה החופשה והעובד מסרב לקחתה, או אינו לוקח אותה מסיבה התלויה בו, ואינה סבירה, הוא מקפח את זכותו לחופשה".

סעיף 10 לחוק חופשה שנתית קובע כי, כאשר עובד יוצא לחופשה בפועל, על המעסיק לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה בגובה השכר הרגיל. למעסיק, אסור למנוע מהעובד לנצל את ימי החופשה להם הוא זכאי על פי החוק.

סעיף 13 לחוק חופשה שנתית קובע כי, עובד שסיים את תקופת העסקתו בטרם ניתנה לו החופשה לה הוא זכאי, ולזכותו יתרה, על המעסיק לשלם לו פדיון חופשה, בגין יתרת ימי החופשה הבלתי מנוצלים אותם צבר, וזאת עפ"י השכר היומי ביום סיום יחסי עובד-מעסיק ללא קשר לשכרו בעת שצבר את הימים.

כן, קובע החוק כי אין לשלם לעובד פדיון חופשה במהלך תקופת עבודתו. מעסיק אשר מבצע פדיון ימי חופשה בכסף במהלך תקופת ההעסקה ימצא עצמו מחוייב לשלם לעובד את פדיון החופשה פעם נוספת עם תום יחסי עובד-מעסיק, פדיון ימי חופשה בתוך תקופת ההעסקה הינה בניגוד לתכלית החוק שכן אין היא מאפשרת לעובד לנוח ולצבור כוחות כאמור לעיל.

יחד עם זאת, חוק חופשה שנתית קובע תקופת התיישנות מיוחדת של שלוש שנים בלבד להגשת תביעה לממש את הזכות לחופשה שנתית.

כלומר: עובד יכול לתבוע פדיון ימי חופשה בגין 3 שנים אחרונות בלבד השנה השוטפת, דהיינו 4 שנים לאחר שנסתיימו יחסי עובד-מעסיק, ולא יוכל לתבוע פדיון ימי חופשה בגין תקופה ארוכה יותר.

מאחר ואלה הוראות החוק, עובד שחש כי לא קיבל את המגיע לו בגין ימי חופשה ובכוונתו להתפטר ממקום עבודתו, טוב יעשה אם לפני שימסור מכתב התפטרות ימוסר בקשה לפדיון ימי החופשה שלו ובכך יוכל לקבל את ימי החופשה להם היה זכאי 7 שנים אחורה.

החל מיום 1.1.2017 עודכנה טבלת ימי הזכאות לחופשה: